יש סיבה טובה להתעניין בנוגדי חמצון כיום. חלקיקים באוויר, אוזון, עשן סיגריות, חשיפות תעסוקתיות, עודף סוכר בדם, השמנה, שינה לקויה ודלקת כרונית יכולים להגביר יצירה של תרכובות מחמצנות. במחקרים בבני אדם, חשיפה לאוזון ולחלקיקים נקשרה לשינויים בסמנים של חמצון שומנים ובהפעלת אנזימי הגנה.
אבל לשאלה "האם אנחנו צריכים יותר נוגדי חמצון מפעם" אין תשובה במספר אחד. אי אפשר לקחת דם מאדם שחי לפני אלף שנה ולבדוק אותו באותה מעבדה. גם העבר לא היה סביבה נקייה: עשן מדורות בתוך מבנים, זיהומים, מחסור במזון, עובש, מאמץ פיזי קשה וחשיפה לשמש יצרו עומסים אחרים. מי שחי כיום בעיר סואנת נחשף לתערובת אחרת של עומסים, שאינה בהכרח גדולה יותר בכל תחום.
חמצון הוא חלק מהחיים, לא רק נזק
הגוף מייצר תרכובות חמצן פעילות בזמן יצירת אנרגיה, פעילות חיסונית ופעילות גופנית. בכמות מתאימה הן משמשות גם לאיתות בין תאים ולהסתגלות. הבעיה היא חוסר איזון ממושך, כאשר הייצור עולה על יכולת התיקון וההגנה.
מערכת ההגנה אינה נשענת על ויטמין אחד. גלוטתיון, גלוטתיון פרוקסידאז, סופראוקסיד דיסמוטאז, קטלאז, תיאורדוקסין, מערכות תיקון DNA ורכיבים מהמזון עובדים יחד. המערכת זקוקה לחלבון, סלניום, אבץ, נחושת, מנגן, ויטמינים ורכיבים צמחיים. לכן תזונה דלה, גם אם היא כוללת קפסולת "אנטיאוקסידנטים", אינה מספקת את אותה תשתית.
העומס המודרני אמיתי אצל אנשים רבים
עשן סיגריות מכניס חומרים מחמצנים ומפעיל דלקת. אוזון הוא מחמצן בפני עצמו. חלקיקים קטנים יכולים לעורר תגובות דלקתיות בריאות ובכלי הדם. רמות סוכר גבוהות לאורך זמן מגבירות גליקציה ויצירת תרכובות חמצן פעילות. כבד שנחשף לאורך זמן לאלכוהול, לעודף קלורי, לתרופות מסוימות או לחומרים תעסוקתיים זקוק למערכות נטרול והגנה תקינות.
אצל חלק מהאנשים יש כיום סיבה טובה במיוחד להקפיד על מזון צפוף ברכיבים תזונתיים ועל כמות נדיבה ומגוונת של ירקות. זו לא הוכחה שכל אדם צריך תוסף, ובוודאי לא שככל שהמינון גבוה יותר כך ההגנה טובה יותר.
קרוטנואידים: אוכל וצבע, לא רק בטא-קרוטן בכדור
קרוטנואידים הם משפחה גדולה שכוללת בטא-קרוטן, אלפא-קרוטן, לוטאין, זאקסנטין וליקופן. הם מגיעים מירקות ופירות בצבעים שונים ופועלים בתוך רשת תזונתית שלמה. רמתם בצמח משתנה לפי זן, אור, בשלות, אחסון ובישול.
ההבדל בין מזון לתוסף חשוב במיוחד כאן. בניסוי CARET, תוספת של בטא-קרוטן ורטינול למעשנים ולאנשים שנחשפו לאסבסט העלתה את שכיחות סרטן הריאה ב-28% ואת התמותה ב-17%, והניסוי הופסק מוקדם. המשמעות אינה שגזר מסוכן. היא שמינון תרופתי של רכיב מבודד יכול להתנהג אחרת לחלוטין ממזון שמכיל תערובת טבעית של קרוטנואידים ורכיבים נוספים.
סלניום, הכבד, המוח וכספית
סלניום הוא חלק מסלנופרוטאינים שמשתתפים בבקרת חמצון, במטבוליזם של הורמוני בלוטת התריס ובשמירה על תפקוד תאי. מחקרים בבעלי חיים מראים שהמוח שומר על סלניום גם כאשר הצריכה יורדת, עובדה שמדגישה את חשיבותו הביולוגית. הכבד משתמש באנזימים תלויי סלניום כחלק ממערך ההגנה שלו.
לכספית זיקה גבוהה לסלניום. במחקרי מעבדה ובעלי חיים נמצא שהיא יכולה להיקשר לאתר הפעיל של אנזימים תלויי סלניום, ובהם תיאורדוקסין רדוקטאז וגלוטתיון פרוקסידאז, לעכב את פעילותם ולצמצם את מאגר הסלניום הזמין לבניית סלנופרוטאינים חדשים. במצב כזה החשיפה עלולה להגדיל את העומס החמצוני ולהקטין את מרווח הביטחון התזונתי של סלניום. זהו מנגנון ביולוגי רציני, במיוחד כאשר הצריכה או הסטטוס מלכתחילה נמוכים, אך הוא אינו לבדו הוכחה לצורך מוגבר בתוסף אצל כל אדם.
גם לכבד יש מקום מרכזי בתמונה. הוא ממיר צורות תזונתיות של סלניום לחומרי המוצא הדרושים לייצור סלנופרוטאינים ומייצר סלנופרוטאין P, שמעביר סלניום לרקמות אחרות. במחקר מבוקר נמצא חסר תפקודי קל אצל חלק מהחולים עם שחמת בינונית או קשה, והתגובה לתוסף הייתה תלויה בצורת הסלניום שניתנה. אי אפשר להשליך מכאן על כל אדם שהכבד שלו מתמודד עם עומס. אפשר לומר שמחלת כבד, איכות התזונה והחשיפה לכספית עשויות לשנות את האופן שבו הגוף משתמש בסלניום ואת מרווח הביטחון שלו.
המשמעות אינה שסלניום "מנקה" כספית. קישור בין שני היסודות עשוי להפחית חלק מהרעילות, אך הוא יכול גם לשנות את הפיזור והפינוי שלהם. במחקרים בבני אדם התוצאות אינן אחידות, ולכן אי אפשר להסיק מחשיפה בלבד מהו המינון הנכון.
חסר בסלניום דורש התייחסות. תוספת לאדם שחסר יכולה להעלות את פעילותם של אנזימים מסוימים. אצל אנשים עם סטטוס תקין, מחקר התערבות שנמשך שנה העלה את רמות הסלניום בגוף אך לא את פעילות GPX3 או את רמת סלנופרוטאין P. בניסוי אחר, 200 מיקרוגרם ליום לאורך שנים נקשרו לעלייה בסוכרת מסוג 2, שהייתה תוצאת משנה במחקר. בניסוי SELECT סלניום לא מנע סרטן ערמונית, וויטמין E במינון גבוה העלה את הסיכון ב-17%.
המסקנה היא שכספית ומחלת כבד יכולות להפוך אספקה מספקת של סלניום לחשובה יותר ולצמצם את מרווח הביטחון, בעיקר כאשר הסטטוס מלכתחילה נמוך. המחקרים אינם מוכיחים דרישה תזונתית מוגברת אצל כל אדם שנחשף. בודקים ומפחיתים את מקור החשיפה, מעריכים תזונה, מצב כבד וסטטוס סלניום, ורק אחר כך מחליטים אם יש צורך בתוסף ובאיזה מינון.
יותר ירקות כן, מרדף אחרי קפסולות לא
כאשר התזונה מלאה בירקות בצבעים שונים, קטניות, עשבי תיבול, אגוזים, זרעים, חלבון איכותי ושומנים מתאימים, הגוף מקבל חומרי גלם למערכות ההגנה וגם אלפי תרכובות שאינן נכנסות לתווית "נוגדי חמצון". נפח ירקות גדול יותר בתוך תזונה מאוזנת הוא צעד הגיוני במיוחד אצל מי שאוכל מעט צמחים או חי עם עומס סביבתי ומטבולי.
באותה נשימה, הפחתת החשיפה יכולה להיות חשובה יותר מהוספת רכיב. הפסקת עישון, אוורור, טיפול בעובש, הפחתת אלכוהול, איזון סוכר, שינה ופעילות גופנית מותאמת מורידים את מקור העומס. אין היגיון להמשיך חשיפה משמעותית ולצפות שתוסף יבטל אותה.
המסקנה המעשית
אצל אנשים רבים יש כיום עומס חמצוני משמעותי ממקורות מודרניים, ולכן יש היגיון חזק בתזונה צפופה יותר ובריבוי ירקות מגוונים. אין ראיה שמצדיקה מינון גבוה ואחיד של נוגדי חמצון או סלניום לכולם. מזון, תיקון חסר והפחתת חשיפה הם בסיס טוב יותר מתוספים אקראיים.
מחקרים ומקורות
- Chen and colleagues: ozone exposure and biomarkers of oxidative injury in healthy adults
- Li and colleagues: particulate air pollution and circulating antioxidant enzymes
- CARET follow-up: beta-carotene, retinol and harm in smokers and asbestos-exposed workers
- Combs and colleagues: biomarker response to selenium supplementation in healthy adults
- Biziuk and colleagues: selenium biomarkers in workers exposed to mercury
- Spiller: mercury, selenium depletion and inhibition of selenoproteins
- Pickering and colleagues: direct binding of methylmercury to selenium in thioredoxin reductase
- Burk and colleagues: preservation of selenium in the brain during deficiency
- Burk and colleagues: functional selenium deficiency in moderate-to-severe cirrhosis
- Stranges and colleagues: selenium supplementation and type 2 diabetes risk
- SELECT: selenium, vitamin E and prostate cancer outcomes